וכעת הספר בהדפסה אישית

 אחרי שאזלו מן השוק שתי המהדורות של הספר, ומכיוון שיקח עוד מספר חודשים עד להשלמת המהדורה השלישית, ניתן כעת לרכוש את הספר בהדפסה אישית, באמצעות המיזם המיוחד בוקפוד.

להזמנת הספר, נא ללחוץ על הקישור:

הקהילה האשכנזית בטבריה - הדפסה אישית

מגיפות בטבריה לאורך ההיסטוריה

מגיפת הקורונה הניצב לפתחנו, מציפה את המגפות שהיו בעבר, כאן, כמובן, נתמקד במגיפות שהיו בטבריה. איני בטוח שהמגיפות המפורטות כאן להלן, הן כל המגיפות שהתרחשו בטבריה לאורך השנים. יתכן שהיו מגיפות שלא נשתמר מידע אודותיהן. אבל, הרשימה שמופיעה כאן, היא די ארוכה.

*

בשו"ת בני יהודה שנדפס בליוורנו תקי"ח, [סי' נ"ב] מספר על משפחה שברחה מטבריה לצפת מחמת המגפה.

*
 בשנת תקמ"ו - 1786, היתה מגיפה גדולה בגליל, תחילה בצפת וסביבותיה, ולאחר מכן ירדה גם לטבריה.
וכך כותב רבי מנחם מנדל מויטבסק במכתבו מחודש כסלו תקמ"ו:

"צריך להודיע חסדי ה' אשר עשה עמנו בימים ההם, להצילנו מיד הדבר אשר היה בעו"ה [בעוונותנו הרבים] בעיה"ק צפת, וכל הארצות האלה הקרובים והרחוקים סביבותינו, סמוך ונראה בדבר כבד מאוד. והנה פעיה"ק [פה עיר הקודש - טבריה], לא פגע ולא נגע, בעין ה' וחמלתו עליהם ועל יתר הפליטה אחינו שהיו על פני השדה מעיה"ק צפת, כדי להספיק את צרכם כאשר עשינו, ישתבח שמו ית' מילט הוא בחכמתו את העיר למען שארית ישראל, כי יש מאנ"ש אשר ניצודו עמנו פה עיה"ק, כי הלכו לתומם מצפת לכאן תמול בואם, ולאחר הוחל הנגף בעם שם. וגם מהם אשר יברחו לעיירות וכפרים סביבותם, ונשא ה' לכל המקום לא היה שם נגף".

במכתב ששלח כמה חודשים מאוחר יותר, בחודש סיוון תקמ"ו, התברר כי המגפה הגיעה בסופו של דבר גם לטבריה, הדרך להילחם במגפה, היתה על ידי הסגר ובידודים. והנה לשונו של רבי מנחם מנדל המספר על קורותיהם בימי המגיפה:

"מיד אשר החל הנגף פה עיה"ק טבריא, אם אמנם לא נמשך הזמן כי אם מעט ורעים, המה היו בערך שבועים שבעה, מימי הפורים עד כמה ימים בחודש אייר, ועצת ד' היא תקום אותנו בעיר בתווך שלא לנוס אל אחת הערים, כי אנא מפניו נברח? כי אם חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. סגרנו עצמנו בחצר חדשה שלי יותר מערך מנין כדי להתפלל בציבור...  וכל אשר ממנו ראו וכן עשו, להסתיר מפני חרון אף בחצרותיהם ובטירותם, ועל הרוב עלתה בידם, ואשר נסו נמלטו בעו"ה [בעוונותנו הרבים] רדפו אחריהם והשיגום כי המכה המהלכת היא היתה בעם כמאכולת אש, נפשות רבות חסרונם בימים אחדים אלו, מן הספרדים ואשכנזים.

והנה, מגודל נסי נסים ופלאי פלאות ד' וסיבת הסיבות אשר הצילנו מיד הרעים, וגם דלה דלה לנו להספיק כל צרכינו בתוך ההסגר, והלוואת מעות רב מאוד כפי ערך ההצטרכות לחיים, ומתים, וקצירי ומריעי [חולים] אשר היו הרבה מאד בבת אחת, לא יכול המכתב הלז מלבאר אפס קצהו, כי באותו פרק הי' נגף בפקיעין גם כן, ובכמה מקומות סביבותינו אשר נסו הנסים שם, ולכולם נעשים מלאכתם ע"י אחרים, אשר אחינו בפקיעין הרה נסו להסגר שמה במערות, ועלתה בידם בעזהש"י את נפשיהם הצילו, מלבד הפסד בתיהם אשר היו לבז, על רוב הבתים שנשארו בהעדר השמירה של הנעדרים והנסים מבתיהם מפני אין יושב בהם, ולא ניכרו בחוצות כי אם הריקים ופוחזים וגוים להבדיל...

כי אם אומנם בחודש אייר נשקט הענין לגמרי, עודנה תכלינה עינינו להסגר עד אחר העצרת, ועתה גם עתה, שהננו יכולים עוד לצאת ולבוא בעיר, נשמרים אנחנו כמו בהסגר, מפני סביבותינו הרחוקים והקרובים מדמשק שהוא סמוך לעיר, כאשר היינו סגורים כל השנה דאשתקד מפני עכו וצפת, לזאת ההוצאה רבה".

*
בסוף החורף של שנת תקנ"א - 1791, שוב היתה מגיפה בגליל, גם הפעם טבריה נכנסה להסגר, וכך כותבים ראשי העדה במכתב בשלהי קיץ תקנ"ב:

אמו של הצייר המפורסם נחום גוטמן

אחד הציירים הישראלים, המפורסמים והאהובים ביותר, היה הצייר נחום גוטמן.

גוטמן, נולד בשנת 1898 בטלנשט שבבסרביה, ובשנת 1905 עלה עם הוריו לארץ ישראל.

למד אומנות בבצלאל, ובאירופה. אייר ספרים רבים, וצייר ציורים רבים המתעדים את ארץ ישראל בתהליך בנייתה.

גם את העיר טבריה, צייר גוטמן בשנות העשרים ובשנות השלושים של המאה הקודמת. ובין הציורים המפורסמים שלו, ישנה סידרה של ציורים יפים מהעיר טבריה, ומהכינרת.

התברר, כי לא לחינם צייר גוטמן את טבריה. אמו המנוחה, נפטרה צעירה לימים, בעיר טבריה, אליה באה להירפא ממעיינותיה, כמו רבים אחרים באותה תקופה, ובתקופה הקודמת, שבאו לרחוץ בחמי טבריה שנודעו בסגולתם הרפואית. וכמו רבים אחרים, גם נפטרה כאן.

וכפי המתואר בספר צייד הצבעים, שכתבה רבקה נאור:

בשנת 1909 חלתה רבקה, ומשבארץ ישראל לא נמצא לה מזור, הפליגה עם בנה יצחק לביירות, שם נמצא בית החולים הטוב באיזור. בשלב מסויים החליטו לשוב לארץ ישראל, ובדרכם עגנו בחיפה ומשם לטבריה, להתחזק במרחצאות.






"ביום ראשון, י"ב שבט תר"ע, עלו יצחק ורבקה על הרכבת בדרכם לצמח, ולקראת ערב הגיעו אל סיפונה של סירה ששטה על פני הכנרת הסוערת לטבריה. אבל רבקה לא נהנתה מן הנוף ולא הביטה ביפי הכנרת. מחלתה גברה מאוד בדרך ויצחק תמך בה כאשר ירדה אל החוף".

בטבריה חיכו להם, בנה השני יעקב, ומזכירו של בעלה, הסופר המפורסם שי עגנון.





"יעקב ועגנון חיכו להם על הרציף. רבקה חייכה אליהם חלושות, הכרתה התערפלה ומיד לקחו אותה לבית החולים של המיסיון בטבריה. עוד שלושה ימים נלחמה רבקה על חייה, ובט"ו בשבט תר"ע נפטרה בבית החולים הסקוטי בעיר. היא נקברה בבית הקברות בטבריה. רק בניה הגדולים יצחק ויעקב, וידיד המשפחה, עגנון, ליוו אותה בדרכה האחרונה".



עגנון היה זה שטיפל בסידור קבורתה והקמת המצבה.

וכפי הנראה, כאשר עלה נחום מפעם לפעם לקבר אמו, צייר את נופי העיר.

ברבות השנים נעלם מבני המשפחה, מיקומו המדוייק של הקבר. וכעת, בעזרת הספר 'הקהילה האשכנזית בטבריה', איתרו בני המשפחה את מיקומו המדוייק של הקבר, והמציבה שעליו. 

בספר, מופיע רישום פטירתה בצורה זו:
אשה חי' רבקה בת ר' אוזר מייפה [מיפו] - ט"ז שבט [תר"ע].
ובהערה ציינתי היכן מצבתה וכך כתבתי:

מצבתה בחלקה ב שורה 6 מצבה מספר 366, המצבה קשה מעט לקריאה מכיוון שמוסתרת על ידי מצבה אחרת ומכוסה מעט בכתמים.

וכן העתקתי את נוסח מצבתה:

פ"נ אשה חשובה מרת חיה רבקה גוטמן בת ר' עוזר ברלין ז"ל נפטרה בט"ז שבט התר"ע בהיותה בת מ"ב תנצבה.

לאחר 106 שנים אותר קבר אמו של נחום גוטמן

רבי סלים מענדיל שווארץ

אחד מן הדמויות היחודיות בטבריה, היה רבי נתנאל מענדל שווארץ

או כפי כינויו בפי השכנים הערבים, סאלים מענדיל, חלק גדול מן הפרטים במאמר זה, הם מספרו של יוסף הגלילי, ספר מירון.

סיפורינו מתחיל באבי אביו, ר' נתנאל מנדל מקמניץ פודולסק, אשר נפטר בצעירותו, והותיר אחריו אלמנה עם בן אחד. אותה אלמנה, החליטה לעלות לארץ ישראל, ולהתיישב בצפת, לפני עלייתם נתברכו מפי הצדיק מרוז'ין, שאף נתן בידי שבח היתום מטבע זהב כשמירה לדרך.

רבי שבח גדל בטבריה, ולכשהגיע לפרקו, נשא לאשה את מרת יוטא בת רבי יהודה לייב מצפת. אביה עמד בראש החברא קדישא בעיר, אשר היה צדיק נסתר ונחבא אל הכלים, וכפי המסופר, העירוהו בליל ג' חשוון תרי"א לכרות קבר לצדיק מרוזין. גם רבי שבח היה מאנשי מירון, והיה מביא לשם את בנו מילדותו, וכבר את החלאקה שלו, חגג עמו אביו במירון.

רבי שבח היה מגדולי המשמחים בהילולא במירון, וכינויו היה 'שמח תשמח'. אמרו כי לולי נוכחותו במירון, עלולה ההילולה להיראות כחתונה בלי כליזמרים.

בשנת תרס"ט, ימים ספורים לפני לג בעומר, כאשר עמד להשלים כדרכו את כל הכנותיו לקראת עלייתו למירון, נפל למשכב, וחלה את חליו האחרון אשר ימות בו. כאשר ראו בניו את מצבו, הצטערו מאד על כך, כאב להם מצבו של אביהם, וכאבה להם האפשרות שלא יעלו למירון. מפני שחששו שמא הגיע עתו של אביהם, להסתלק מן העולם, והם לא יהיו ממטתו.

רבי שבח קרא לבניו ואמר להם: בני, לדאבוני תש כוחי ושוב אין בי יותר כח לעלות למירון כמו כל הימים. זה לי למעלה מיובל שנים שלא החסרתי אף הילולא אחת. רואה אני ששעותי ספורות, ועוד מעט אשיב את נשמתי לצור מחצבתה. אבל לא כן אתם. אל תפרו את שמחת רבי שמעון. מצפים לכם שם. זאת עשו. מהרו ועלו למירון, אני אמתין לכם עד שובכם משם. מבטיח אני לכם בזה כי אמתין לכם, רק מהרו ועלו.

שמעו בקולו ולעצתו, ובהגיעם לשם באיחור, צהל כל החוגגים, שתמהו על עיכובם. אחר שרקדו כל הלילה וחצי היום, הגיע רץ מיוחד אשר נשלח אליהם מטבריה על גבי פרידה מהירה, וכה אמר בשם אביהם, את תפקידכם מילאתם באמונה, ואלוקי רבי שמעון יהיה בעזרתכם, הזדרזו ותזכו עוד למצוא את אביכם בחיים.

מיהרו ושכרו פרידות ודהרו עליהן לטבריה. בהגיעם בחשכת הליל, מצאו כי עוד אביהם חי, וגדולה היתה שמחתם. אביהם בראותם חוזרים, הספיק לשאול, הגעתם כולכם? וכשמרו לו שאכן חזרו כולם, אז אמר, וכעת יכול אני כבר להסתלק מן העולם, אלקא דרשבי ענני, בידך אפקיד רוחי, ותיכף התחילה גסיסתו, ואמר בהכרה מלאה ובצלילות הדעת שמע ישראל, ויצאה נשמתו בטהרה.

רבי ישעיהו ראובן קלינגר אב"ד סיווען

טבריה כאחיותיה ירושלים וצפת, היוותה מקום משכן לעולים רבים מארצות הגולה, וביניהם רבנים שכיהנו במקומות מושבותיהם בחוצה לארץ, ולעת זקנה עלו לארץ ישראל.

אחד מן הרבנים שעלו לארץ ישראל, הוא רבי ישעיהו ראובן [קלינגר] אב"ד סיווען, שברומניה.

אחד מתלמידיו מאותם ימים, הזכירו שנים רבות מאוחר יותר, כרבו המובהק, הוא רבי יואל דוידזון אב"ד הערץ, שבערכו בספר אהלי שם, [שכידוע, הערכים שבו נכתבו לרוב על פי מכתביהם של הרבנים עצמם], מוזכר רבי ישעיהו ראובן כרבו המובהק.

בשנת תר"ך עולה רבי ישעיה ראובן לארץ ישראל, ובמכתבו של רבי גמליאל שלנק, אל רבי אליהו גריידיצר, ומכנהו, ידידי הרב מו"ה ישעי' ראובן נ"י בעל תפלה מביהמ"ד של כוללנו. [לוח ירושלים תשו, עמ' רח].

אחר כמה שנים, מצינו את רבי ישעיהו ראובן בצפת, והחזיק שם ישיבה ליוצאי רומניה, והיה נוסע לחוצה לארץ, לאסוף כסף עבור החזקת בני הישיבה.

בשנת תרל"ד הוא כבר בטבריה, וחתם כדיין בבית דינו של הראב"ד רבי אברהם צבי הלוי, על אישור חתימות של ממוני כולל וואהלין נגד הקמת כולל קארלין, [בית אהרן וישראל קלח].

בשנת תרל"ט הביא לדפוס בקניגסברג את ספרו מעשה המנורה, כולו הלל ושבח למשפחת רוטשילד על מפעלותיה לטובת יהודי ירושלים, ומן הספר ניתן ללמוד רבות על יהודי ירושלים ומצבם באותם הימים.

באותה שנה, הדפיס גם את ספרו כליל תפארת משה לכבוד השר משה מוניטפיורי, ובו הוא מתאר בארוכה את מסעו השישי של מונטיפיורי בארץ ישראל. ובסוף הספר חותם גם בשם משפחתו, קלינגר. בראש הספר, יש תיאור מפורט של ביקורו בשנת תרל"ח אצל רבי משה הלוי, שהיה החכם באשי של איסטנבול.

על שער ספריו, הוא כותב את שמו, הק' ישעיה ראובן, אב"ד דק"ק סיווען מלפנים, ולחסות צל הקודש באתי שנת כת"ר.

על ספרו כליל תפארת משה, באו בהסכמה רבנים רבים בעיקר מהארץ אבל גם מחו"ל, וביניהם רבני טבריה במכתב מיום כ"ג אייר תרל"ז, וחתמו רבי אברהם צבי הלוי הראב"ד ומו"צ עה"ק טברי', ואחריו הק' משה מישל דיין ומו"ץ מטיטארע [היא פיאטרע], ואחריו, שמואל זנוויל הלוי דיין מראמאן.

בספר באר לחי, נדפס בליוורנו תרמח, מרבי חי מימון, מקובל שחי בעיר טריפולי שבלוב, מזכיר פירוש אחד ששמע מהרב המופלג ר' ישעיהו ראובן אשכנזי נר"ו. ומעניין, שגם ר' ישעיה ראובן בספרו מעשה המנורה מזכיר את רבי חי מימון מטריפולין. 

רבי ישעיה נפטר בעיר טבריה בשלהי שנת תרמ"ה והובא למנוחות בבית הקברות העתיק בעיר, מצבתו נמצאת עד היום באיזור א, חלקה ב שורה 17 מצבה מספר 1160, לפני אי אלו שנים, נבנה מבנה חדש ממלט מעל הקבר, ועליו הונחה המצבה הישנה. המצבה מעט מוכתמת אך האותיות נצבעו מחדש, [אומנם, לא דייקו כל כך בצביעה, ויצאה להם טעות בשנה], וזה נוסח המצבה: פ"נ הרב ר' ישעי' ראובן מסיויען נ' בש"ט ח"י אלול תרמ"ה תנצבה.

אשתו נפטרה עוד לפניו, ביום י"ב טבת תר"מ, בפנקס כתוב: אשת הרב ר' ישעיהו ראובן מסיווען. לא מצאתי מצבה שכתוב עליה בנוסח הזה, אומנם, מצאתי מצבה של אשה שנפטרה באותו יום, וזה נוסח המצבה: פ"נ הא' מלכה בת ה"ר ר' שלמה צבי י"ב טבת תר"מ.

רבי אלטר חיים שיפמן ומשפחתו

.

הדמות הראשונה בה בחרתי להתמקד, בבואי לכתוב על הקהילה האשכנזית בטבריה, הינו רבי אלתר חיים הלוי שיפמן, המכונה רבי אלתר שו"ב, רבי אלתר היה מהדמויות הבולטות בטבריה האשכנזית בכלל, ובקהילת חסידי קארלין בפרט.

המצבה החדשה על קברו של רבי אלתר שיפמן

רבי אלטר חיים נולד בפינסק בשנת תרל"ד, לאביו רבי משה לייב שיפמן, ולאמו חנה פייגה. עלה עם הוריו לארץ ישראל בשנת תרמ"ח, וקבעו משכנם בטבריה. נשא לאשה את מרת באשע יהודית בתו של רבי משה מינשטר מטבריה, שהיתה מגזע קדושים כדלהלן. כאמור, ר' אלתר חיים השתייך לחסידות קרלין, ואף נסע כמה פעמים אל האדמו"רים לחוץ לארץ. בשנת תרנ"ד נסע לאדמור אור ישראל, בשנת תרנז נסע שנית, ואז קיבל קבלה לשחיטה מרבי דוד פרידמן מקארלין. כיהן כשוחט בטבריה, אולם אחר זמן קצר פרש מן השחיטה, ומני אז שימש כמלמד.

עדות מעניינת אודותיו, כתב יהודה לייב שניאורסון בספרו, הוי חברון חברון, תל אביב, תשם.

משהגענו לטבריה בישר לי אבא, שהכניסני לחדרו של ר' אלתר שוחט. בקושי רב עלה בידו להשיג לי מקום, שכן יותר משמונה ילדים לא היה ר' אלתר מקבל. אולם, עמדה לי זכותו של סבא ר' מרדכי [רבי מרדכי לידר], ור' אלתר קבלני.

דרכו של ר' אלתר היתה לומר שיעור לכל התלמידים יחד, ועם זאת היה מטיל על שני תלמידים לשנן מתוך מסכת אחרת בעצמם ולהביא לפניו את אשר נתחדש להם בלימודם.  המסכת הראשונה שלמדנו היתה מסכת גיטין: "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם". הדבר היה מוזר, ונשמע כאילו בא מעולמות רחוקים: מי בינינו שמע פעם, בחברון או בטבריה, על גט, או על אדם שגרש את אשתו? והוא הדין ב"מדינת הים": לא יכולתי לתאר לעצמי מדינת הים מהי, ורק נזכרתי בכינרת, כשראיתיה לראשונה כמקום שמעבר לנהר סמבטיון.

...

בהבדל ממלמדים אחרים, היה ר' אלתר מקפיד שנבוא לשמוע שיעור גם בשבת, וימי החופש היחידים שהיו לנו בקיץ ובחורף היו רק בחגים.

בין התלמידים הייתי אני הצעיר, וגם העני מכולם. בעיר היו לי חברים אמידים. חבר אחד שלי היה חיים שפר, אשר אביו היה בעל המלון