מגיפת הקורונה הניצב לפתחנו, מציפה את המגפות שהיו בעבר, כאן, כמובן, נתמקד במגיפות שהיו בטבריה. איני בטוח שהמגיפות המפורטות כאן להלן, הן כל המגיפות שהתרחשו בטבריה לאורך השנים. יתכן שהיו מגיפות שלא נשתמר מידע אודותיהן. אבל, הרשימה שמופיעה כאן, היא די ארוכה.
*
*
בשו"ת בני יהודה שנדפס בליוורנו תקי"ח, [סי' נ"ב] מספר על משפחה שברחה מטבריה לצפת מחמת המגפה.
*
בשנת תקמ"ו - 1786, היתה מגיפה גדולה בגליל, תחילה בצפת וסביבותיה, ולאחר מכן ירדה גם לטבריה.
וכך כותב רבי מנחם מנדל מויטבסק במכתבו מחודש כסלו תקמ"ו:
בסוף החורף של שנת תקנ"א - 1791, שוב היתה מגיפה בגליל, גם הפעם טבריה נכנסה להסגר, וכך כותבים ראשי העדה במכתב בשלהי קיץ תקנ"ב:
*
בשנת תקמ"ו - 1786, היתה מגיפה גדולה בגליל, תחילה בצפת וסביבותיה, ולאחר מכן ירדה גם לטבריה.
וכך כותב רבי מנחם מנדל מויטבסק במכתבו מחודש כסלו תקמ"ו:
"צריך להודיע חסדי ה' אשר עשה עמנו בימים ההם, להצילנו מיד הדבר אשר היה בעו"ה [בעוונותנו הרבים] בעיה"ק צפת, וכל הארצות האלה הקרובים והרחוקים סביבותינו, סמוך ונראה בדבר כבד מאוד. והנה פעיה"ק [פה עיר הקודש - טבריה], לא פגע ולא נגע, בעין ה' וחמלתו עליהם ועל יתר הפליטה אחינו שהיו על פני השדה מעיה"ק צפת, כדי להספיק את צרכם כאשר עשינו, ישתבח שמו ית' מילט הוא בחכמתו את העיר למען שארית ישראל, כי יש מאנ"ש אשר ניצודו עמנו פה עיה"ק, כי הלכו לתומם מצפת לכאן תמול בואם, ולאחר הוחל הנגף בעם שם. וגם מהם אשר יברחו לעיירות וכפרים סביבותם, ונשא ה' לכל המקום לא היה שם נגף".במכתב ששלח כמה חודשים מאוחר יותר, בחודש סיוון תקמ"ו, התברר כי המגפה הגיעה בסופו של דבר גם לטבריה, הדרך להילחם במגפה, היתה על ידי הסגר ובידודים. והנה לשונו של רבי מנחם מנדל המספר על קורותיהם בימי המגיפה:
"מיד אשר החל הנגף פה עיה"ק טבריא, אם אמנם לא נמשך הזמן כי אם מעט ורעים, המה היו בערך שבועים שבעה, מימי הפורים עד כמה ימים בחודש אייר, ועצת ד' היא תקום אותנו בעיר בתווך שלא לנוס אל אחת הערים, כי אנא מפניו נברח? כי אם חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. סגרנו עצמנו בחצר חדשה שלי יותר מערך מנין כדי להתפלל בציבור... וכל אשר ממנו ראו וכן עשו, להסתיר מפני חרון אף בחצרותיהם ובטירותם, ועל הרוב עלתה בידם, ואשר נסו נמלטו בעו"ה [בעוונותנו הרבים] רדפו אחריהם והשיגום כי המכה המהלכת היא היתה בעם כמאכולת אש, נפשות רבות חסרונם בימים אחדים אלו, מן הספרדים ואשכנזים.
והנה, מגודל נסי נסים ופלאי פלאות ד' וסיבת הסיבות אשר הצילנו מיד הרעים, וגם דלה דלה לנו להספיק כל צרכינו בתוך ההסגר, והלוואת מעות רב מאוד כפי ערך ההצטרכות לחיים, ומתים, וקצירי ומריעי [חולים] אשר היו הרבה מאד בבת אחת, לא יכול המכתב הלז מלבאר אפס קצהו, כי באותו פרק הי' נגף בפקיעין גם כן, ובכמה מקומות סביבותינו אשר נסו הנסים שם, ולכולם נעשים מלאכתם ע"י אחרים, אשר אחינו בפקיעין הרה נסו להסגר שמה במערות, ועלתה בידם בעזהש"י את נפשיהם הצילו, מלבד הפסד בתיהם אשר היו לבז, על רוב הבתים שנשארו בהעדר השמירה של הנעדרים והנסים מבתיהם מפני אין יושב בהם, ולא ניכרו בחוצות כי אם הריקים ופוחזים וגוים להבדיל...
כי אם אומנם בחודש אייר נשקט הענין לגמרי, עודנה תכלינה עינינו להסגר עד אחר העצרת, ועתה גם עתה, שהננו יכולים עוד לצאת ולבוא בעיר, נשמרים אנחנו כמו בהסגר, מפני סביבותינו הרחוקים והקרובים מדמשק שהוא סמוך לעיר, כאשר היינו סגורים כל השנה דאשתקד מפני עכו וצפת, לזאת ההוצאה רבה".*
בסוף החורף של שנת תקנ"א - 1791, שוב היתה מגיפה בגליל, גם הפעם טבריה נכנסה להסגר, וכך כותבים ראשי העדה במכתב בשלהי קיץ תקנ"ב:
