יום רביעי, 18 במרץ 2020

מגיפות בטבריה לאורך ההיסטוריה

מגיפת הקורונה הניצב לפתחנו, מציפה את המגפות שהיו בעבר, כאן, כמובן, נתמקד במגיפות שהיו בטבריה. איני בטוח שהמגיפות המפורטות כאן להלן, הן כל המגיפות שהתרחשו בטבריה לאורך השנים. יתכן שהיו מגיפות שלא נשתמר מידע אודותיהן. אבל, הרשימה שמופיעה כאן, היא די ארוכה.

*
בשו"ת בני יהודה שנדפס בליוורנו תקי"ח, [סי' נ"ב] מספר על משפחה שברחה מטבריה לצפת מחמת המגפה.

*
 בשנת תקמ"ו - 1786, היתה מגיפה גדולה בגליל, תחילה בצפת וסביבותיה, ולאחר מכן ירדה גם לטבריה.
וכך כותב רבי מנחם מנדל מויטבסק במכתבו מחודש כסלו תקמ"ו:
"צריך להודיע חסדי ה' אשר עשה עמנו בימים ההם, להצילנו מיד הדבר אשר היה בעו"ה [בעוונותנו הרבים] בעיה"ק צפת, וכל הארצות האלה הקרובים והרחוקים סביבותינו, סמוך ונראה בדבר כבד מאוד. והנה פעיה"ק [פה עיר הקודש - טבריה], לא פגע ולא נגע, בעין ה' וחמלתו עליהם ועל יתר הפליטה אחינו שהיו על פני השדה מעיה"ק צפת, כדי להספיק את צרכם כאשר עשינו, ישתבח שמו ית' מילט הוא בחכמתו את העיר למען שארית ישראל, כי יש מאנ"ש אשר ניצודו עמנו פה עיה"ק, כי הלכו לתומם מצפת לכאן תמול בואם, ולאחר הוחל הנגף בעם שם. וגם מהם אשר יברחו לעיירות וכפרים סביבותם, ונשא ה' לכל המקום לא היה שם נגף".
במכתב ששלח כמה חודשים מאוחר יותר, בחודש סיוון תקמ"ו, התברר כי המגפה הגיעה בסופו של דבר גם לטבריה, הדרך להילחם במגפה, היתה על ידי הסגר ובידודים. והנה לשונו של רבי מנחם מנדל המספר על קורותיהם בימי המגיפה:
"מיד אשר החל הנגף פה עיה"ק טבריא, אם אמנם לא נמשך הזמן כי אם מעט ורעים, המה היו בערך שבועים שבעה, מימי הפורים עד כמה ימים בחודש אייר, ועצת ד' היא תקום אותנו בעיר בתווך שלא לנוס אל אחת הערים, כי אנא מפניו נברח? כי אם חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. סגרנו עצמנו בחצר חדשה שלי יותר מערך מנין כדי להתפלל בציבור...  וכל אשר ממנו ראו וכן עשו, להסתיר מפני חרון אף בחצרותיהם ובטירותם, ועל הרוב עלתה בידם, ואשר נסו נמלטו בעו"ה [בעוונותנו הרבים] רדפו אחריהם והשיגום כי המכה המהלכת היא היתה בעם כמאכולת אש, נפשות רבות חסרונם בימים אחדים אלו, מן הספרדים ואשכנזים.
והנה, מגודל נסי נסים ופלאי פלאות ד' וסיבת הסיבות אשר הצילנו מיד הרעים, וגם דלה דלה לנו להספיק כל צרכינו בתוך ההסגר, והלוואת מעות רב מאוד כפי ערך ההצטרכות לחיים, ומתים, וקצירי ומריעי [חולים] אשר היו הרבה מאד בבת אחת, לא יכול המכתב הלז מלבאר אפס קצהו, כי באותו פרק הי' נגף בפקיעין גם כן, ובכמה מקומות סביבותינו אשר נסו הנסים שם, ולכולם נעשים מלאכתם ע"י אחרים, אשר אחינו בפקיעין הרה נסו להסגר שמה במערות, ועלתה בידם בעזהש"י את נפשיהם הצילו, מלבד הפסד בתיהם אשר היו לבז, על רוב הבתים שנשארו בהעדר השמירה של הנעדרים והנסים מבתיהם מפני אין יושב בהם, ולא ניכרו בחוצות כי אם הריקים ופוחזים וגוים להבדיל...
כי אם אומנם בחודש אייר נשקט הענין לגמרי, עודנה תכלינה עינינו להסגר עד אחר העצרת, ועתה גם עתה, שהננו יכולים עוד לצאת ולבוא בעיר, נשמרים אנחנו כמו בהסגר, מפני סביבותינו הרחוקים והקרובים מדמשק שהוא סמוך לעיר, כאשר היינו סגורים כל השנה דאשתקד מפני עכו וצפת, לזאת ההוצאה רבה".
*
בסוף החורף של שנת תקנ"א - 1791, שוב היתה מגיפה בגליל, גם הפעם טבריה נכנסה להסגר, וכך כותבים ראשי העדה במכתב בשלהי קיץ תקנ"ב:

"הקולות קול המולה, קולות רעים רבים אדירים משברי ים, מכל ערי הסביבים, שהי' בעוה"ר מגפה ר"ל בעיר עכו ובכל סביבותיה, ובכל ערי דמשק, ובירושלים עיר הקודש, עד שיד ה' נגעה גם בעיר הקודש צפת תוב"א, לא תקום ולא יהי' עוד כזאת בישראל, ויברחו מן העיר. רובם ככולם מאנ"ש ברחו לעיר הקודש פקיעין, וב"ה נמלטו שם בחיים ושלום, והנשארים שם ג"כ הי' בחסד, שהרבה מהם ניצולו ב"ה.
והנה בעיר הזאת, ג"כ החל הנגף בעם בין הגוים. ואנחנו יושבי פה עה"ק, ספרדים והאשכנזים יחד, סגרנו את העיר של היהודים, בחודש אדר העבר, ויעמדו שומרים שם בכדי להכניס איזה דבר מאכל הצריכים, אחר כל שמירה, והכל בכסף מלא, וכל דבר מאכל נקח בכסף מעשר, כי בימים ההם ובזמן הזה אין כסף נחשב לכלום, כי אם להמציא אוכל להחיות נפשו, והי' בעת ההיא הוצאות גדולות עד אין מספר. וב"ה שעלתה בידינו, שישבנו בשלוה בתוכה כל ימי ההסגר, כולנו כאיש אחד ובלב אחד, בלי שום מורך לבב, ובלי שום ביטול תורה ותפלה, הכל כמקדם, ושמחנו בשבתות ויו"ט... ובחודש תמוז נפתח שערי העיר". [כמובן שהכוונה כאן, היא לרובע היהודי].
*
בשנת תקנ"ט - 1789, שוב פרצה מגיפה, אף היא לקראת סוף החורף, בחודשים אדר ב' - ניסן, ואף בה נלחמו על ידי הסגר. בעת שביקר רבי נחמן מברסלב בטבריה, הוטל הסגר, וכך מסופר עליו: "נפל שם דבר בעיר, והוכרח לברוח מאכסניא שלו לאכסניא אחרת, ואחר כך נפל שם הדבר גם כאן, והוכרח לברוח מטבריא" [שבחי הר"ן אות יט. (לפי שמועה אחת, ברח במערה)]. במכתב מאותה שנה, כותב הרה"ק רבי זאב מטשרנואוסטרהא, מראשי העולים:
"מחמת גודל נחיצת מוכ"ז, ומה גם אשר עכשיו פה באה"ק ההסגר, כאשר יספר מוכ"ז... והנה זמן רב אשר הכנתי אגרת לכם בארוכה... אבל הנחתי אותם באה"ק טבריא תובב"א כאשר משם מחמת ההסגר". 
*
בשנת תקע"ו, יצא רבי חיים שלמה אבולעפיה כשד"ר מטבריה, בעקבות מגפה ששררה בעיר והפילה עוני גדול.
*
בשנת תרכ"א - 1861, אין לנו עדות מפורטת על המגיפה, אבל, נשתמרה ידיעה, שבלווייתו של הגאון רבי ישראל זאב הורוביץ אב"ד איהעל, אשר נפטר בטבריה בסיון תרכ"א, הקיפו עם מיטתו את העיר טבריה, על מנת לעצור את המגפה. [מקור הידיעה בספר נחלה לישראל מהדורת תרצ"ז ותרכ"ט].
*
בשנת תרכ"ה - 1865, במסגרת מגיפת החולירא העולמית הרביעית, היתה התפרצות גם בטבריה, אשר עוררה רבים להתעורר ולהקים בית חולים קבוע בטבריה. עודד אבישר בספרו על טבריה, כותב כי פרנסי העיר פירסמו באותה שנה קול קורא לקהילות ישראל לבוא לעזרתם, ובו מודגש הצורך החינוי ברופא יהודי במקום. הנסיונות ארכו מספר שנים לסירוגין. [ראה במאמריו של אברהם רוזאניס בעיתון המגיד, בין היתר מיום כ"ד תשרי תרכ"ח].
*
באביב תרמ"ג - שלהי 1882, פרצה בעיר מגיפה אשר היכתה דווקא בילדים. בית החולים של המסיון המשיך לצוד אליו חולים. ונשתמר מאותה תקופה סיפור מפעים אודות רבי מתת' סנדברג אשר בתו חלתה, והוא אירגן קבוצה מחבריו, לשאתה עד בית החולים בצפת, העיקר שלא להכניסה לבית החולים של המסיון. גם בעקבות מגפה זו, בשנת תרמ"ד, שוב פורסמה קריאה מאת רבני וממוני טבריה לעזור להקמת בית חולים בטבריה. (החבצלת, כ"ט כסלו תרמ"ד). גם הרה"ק רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא ורבי יהושע מבעלז, היו מעורבים ביוזמה כזו.
*
בראשית שנת תרס"ג - שלהי 1902, פרצה בארץ מגיפת הכולרה כ20,000 מתו מן המגיפה, גם בטבריה היכתה המגיפה, שגבתה קרבנות רבים, כפי שמשתקף בכמות הנפטרים באותה תקופה. כמופיע בספרי הקהילה האשכנזית בטבריה.
נשתמרה עדותו היחודית של רבי חביב חיים דוד סתהון, בהקדמת ספרו כרסייא דאליהו:
"הוא הדבר כי ביום כ"ג תשרי תרס"ג התחיל להתפש חולי הקוליר'א בעה"ק לתפ"ץ [לא תקום פעמים צרה], ונעשה קורדון מהשררה יר"ה [ירום הודו], אין יוצא ואין בא. ואז בב' ימים, הכריחני אחד מבני ושמו מרדכי הי"ו לברוח בסתר מן העיר על ידי גוי אחד למקום כפר קטן רחוק חמשה שעות מן העיר והוא יושב בהר ואוירו צח ובודאי כי לא ישלוט בו החולי ב"מ [בר מינן], וכן עשיתי וברחנו אני והוא מחוץ לכפר הקטן הנז' עם גוי הנז'". 
*
מגיפה נוספת היתה בשנת תרע"ב - 1912, שלא התפשטה לאיזורים אחרים של ארץ ישראל. גם הפעם הטיל השלטון העות'מאני סגר על העיר, אין יוצא ואין בא. [נ' לוי, פרקים בתודות הרפואה בארץ ישראל, עמ' 314].
*
בשנת תרע"ז - 1917, כאשר הגיעה חזית מלחמת העולם הראשונה אל ארץ ישראל, גורשו תושבי יפו ותל אביב, על ידי התורכים, לכיוון צפון. חלקם נתיישבו בכפר סבא, וקובוצה משמעותית המשיכה צפונה יותר, לכיוון טבריה. הצטברות גדולה זו של גולים, בתנאים סניטריים ירודים, גרמה לפריצת מגפה גדולה. בשלהי תרע"ז תחילת תרע"ח נפטרו רבים רבים מן הגולים הללו, ואף מתושבי טבריה הותיקים.
הממשל העות'מאני הורה להרחיק את כל הגולים מן העיר, ולהכניסם להסגר בחצר רבי מאיר בעל הנס, 
*
שנה מאוחר יותר, זמן קצר לאחר כיבוש טבריה בידי הצבא הבריטי, שוב פרצה מגיפת כולירה, הפעם המגיפה היתה קצרה יחסית. השלטון הבריטי, ניהל מלחמת חורמה בזיהומים ובמגיפות הנוצרות בגללן. 
באותה תקופה, היו יורדים לכבס את הבגדים במי הכינרת, וממרחק קצר, היו שואבים מים לשתיה. כמובן שהמים המזוהמים, תרמו להפצת המגיפה. 
גם שפכי ביוב מכל העיר זרמו אל הכינרת, ותרמו אף הם לזיהומם של מי השתיה.
לא כולם קיבלו ברוח טובה, את הוראות השלטון להפסיק ולכבס במי הכינרת, ולהפסיק לשאוב מי שתיה מן הכינרת בצורה חופשית, אך לא היתה ברירה. אלו היו הצעדים הנדרשים על מנת לעצור את המגיפה, שמירה על טהרת מי השתיה.[ראה מאמרם של דן בר אל וזלמן גרינברג, חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, תמוז תשס"ו, עמ' 161-182].

אין תגובות:

פרסום תגובה